בתם הצעירה של עדנה (תמרה) ויורי (יהודה). נולדה ביום כ"ז בתשרי תשס"ד (23.10.2003) ברעננה. אחות למיכאלה ומתנאל.

שיראל גדלה ברעננה במשפחה מסורתית, עד גיל תיכון התחנכה בבתי ספר ממלכתיים-דתיים – בית הספר היסודי "אריאל" וחטיבת הביניים "אמ"ית רננים". כשהגיעה לגיל תיכון החליטה לעבור למסגרת לימודים חילונית ונרשמה לתיכון "מור מטרוווסט". בתחילה נרשמה למגמת מוזיקה, אך לאחר זמן מה עברה ללמוד במגמות פסיכולוגיה ותנ"ך מכיוון שרצתה להיות פסיכולוגית המתמחה בחקר המקרא בבגרותה.

שיראל הייתה אוטודידקטית. היא הרבתה לקרוא ספרים וללמוד. כבר בילדותה התעניינה בסוגיות שלא היו אופייניות לגילה, וכשהתבגרה החלה להתעניין בנפש האדם ולחקור היבטים פסיכולוגיים, רוחניים ודתיים של הנפש. היא העמיקה בקריאה ונהגה להדגיש משפטים שהיו חשובים בעיניה ולכתוב הערות לעצמה. בספרייתה אפשר למצוא, לצד ספרי הגות דתית ורוחנית כמו "אין מקום רחוק – עצות וסיפורים" של רבי נחמן מברסלב ו"משפטי הרב קוק" שכתב אסף פאסי גם ספרי מדע פופולריים כגון "תיאור החיים בין הגלגולים" של ד"ר מייקל ניוטון ו"החיים שנועדת לחיות – מדריך למציאת מטרך חייך" של דן מילמן. אלו משקפים את מגוון הנושאים שבהם התעניינה.

התכונה שאפיינה את שיראל יותר מכול הייתה אהבת האחר. תמיד ראתה את הטוב, לא שמרה טינה או התלוננה וביקשה להימנע מעימותים. ניחנה בחוש צדק מפותח ובנדיבות, הושיטה יד לכל מי שהיה זקוק לעזרה ולימדה אחרים לקבל את השונה. גישתה זו לחיים באה לידי ביטוי קודם כול במערכת היחסים עם הוריה. היא הקפידה על מצוות כיבוד אב ואם, קיבלה בהבנה את הגבולות שהציבו לה ופתרה מחלוקות בדרך ארץ ובמתינות.

הייתה ילדה מבריקה ודעתנית, נחושה להשיג את מטרותיה. היה לה חוש הומור מפותח, הרבתה לצחוק ועל פניה שרה חיוך תמידי. חברותית מאוד ואהובה על כל הסובבים אותה. אהבה לבלות עם חברים במסיבות, בים ובמסעדות. אהבה בעלי חיים, ובמיוחד חתולים. היא הצילה חתולים מהרחוב ואספה אותם לביתה. עוד אהבה להתאמן בחדר הכושר, לבשל עם אימה ולרקוד.

תחביבה העיקרי היה נגינה בפסנתר. הייתה פסנתרנית מחוננת עם "מוזיקליות מתפרצת ומגע אלוהי על הקלידים", כדברי מורתה. היא החלה בלימודי הנגינה בגיל שמונה והתמידה בהם עד לגיוס. באמצעות הנגינה הביעה את עולמה הפנימי ואת רגישותה. במיוחד אהבה לנגן יצירות של שופן, משום שלדבריה היה רומנטיקן.

לאחר סיום התיכון ניסו הוריה לשכנעה לבחור במסלול של שירות לאומי, אך שיראל התעקשה להתגייס לצבא. היא ייחסה חשיבות רבה לגיוס לצבא הן מבחינת התרומה לחברה הן מבחינת התפתחותה האישית.

ביום 31.7.2022 התגייסה לצה"ל ושובצה לתפקיד בקרית איסוף יבשתית בחיל הגנת הגבולות. בסיום הקורס שובצה לגדוד 414, גדוד האיסוף של אוגדת עזה, ועשתה את כל שירותה בבסיס נחל עוז. היא התייחסה בכובד ראש לתפקידה וביקשה, כדבריה, "לדעת את התפקיד בצורה טובה ולהרגיש בטוחה בו". ואכן, היא הצטיינה בתפקיד ואף הוצע לה לצאת לקורס פיקוד, אך היא דחתה את ההצעה כיוון שלא רצתה לאבד את היכולת להביע את דעתה בחופשיות ובביקורתיות, גם לא רצתה להיפרד מהחברות ששירתו לצידה. הייתה אהובה על חבריה ועל מפקדיה, וגם בצבא ידעה להקשיב, להכיל ולייעץ. בחופשות מהצבא לא זנחה את תחומי העניין שלה – היא המשיכה לנגן בפסנתר ולקרוא ספרים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת נשארה שיראל בבסיס. בלילה שבין שישי לשבת היא הייתה במשמרת בחמ"ל עד השעה ארבע לפנות בוקר. בסיום המשמרת נשארה בחמ"ל משום שהייתה כוננית, ושם שהתה בעת שהחלה מתקפת חמאס. במשך שעות של לחימה ניסו המחבלים לפרוץ לחמ"ל, אך נהדפו שוב ושוב בידי הלוחמים. לבסוף הם השליכו רימונים לתוך החמ"ל והעלוהו באש.

רב-טוראי שיראל מור נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת עשרים בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. הותירה אחריה הורים, אחות ואח.

לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל.

כתב חברה לוטם: "שיראל שלי, חברה שלי, נפגשנו לראשונה קצת לפני כיתה י'. נפגשנו בפעילות של העירייה והיה בינינו מבט של אהבה, מבט שאנחנו יודעים שנהיה החברים הכי טובים, מהרגע הזה שהכרנו אנחנו התפתחנו ביחד וגדלנו ביחד, עשינו את השטויות שלנו, את הצחוקים שלנו, ואת הישיבות שלנו, הישיבות הקבועות עם הגרעינים, השתייה המתוקה והשעות הקטנות של הלילה, היינו מקפידים כל יום בשבוע להיפגש לדבר ולהתייעץ, ללמוד אחד על השנייה, להכיר יותר טוב ולשתף בדברים הכי קשים ... בשבוע האחרון שלך יצא במקרה ששנינו היינו בבית, נפגשנו כל יום והיינו יחד כל היום, שיראל שלי, אני שמח שניצלתי איתך כל רגע והייתי איתך עד הרגע האחרון שלך. אני שמח שהייתי חלק מהחיים שלך ואני יודע שאת עכשיו שומרת עליי מלמעלה וצוחקת לך, מלאך קטן ויפה שהלך לי כל כך מהר. לנצח אזכור אותך ולנצח תהיי בלב שלי, לנצח אתייעץ איתך ותמיד אבקר אותך. שיראל שלי אני אוהב אותך תשמרי עלינו מלמעלה ותנוחי על משכבך בשלום".

כתבה חברתה מאי: "שיראל הייתה אחת במינה, אין עוד כמוה ולא יהיו עוד.היה לה לב כל כך ענק ועצום ותמיד נתנה מקום לדעות שונות והקשיבה ונתנה את דעתה בצורה מכבדת. תמיד הרגשתי בנוח לגשת אליה ולהתייעץ איתה בנוגע להכול, דברים בבית, בנים, בסיס, הכול. שיראל הייתה חברה של כולן וכולן הסתדרו איתה. אין אחת שלא אהבה אותה. למרות שלפעמים הייתה שקטה, הייתה הכוכבת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים ... היא הייתה חברה של המפקדות שלנו. לא ראתה את זה שהן מפקדות עלינו כשמשהו מפריע".